מושב הבוררות: ההחלטה החשובה ביותר בחוזה הבינלאומי

בכל טיוטה של חוזה בינלאומי יש שלוש שורות שנראות כמעט זהות. אחת אומרת שההסכם כפוף לדין הישראלי. השנייה אומרת שמושב הבוררות יהיה בלונדון. השלישית אומרת שהדיונים יתקיימו בציריך. רוב האנשים שחותמים על החוזה סבורים שמדובר בחזרה על אותו רעיון בשלוש גרסאות. בפועל אלה שלוש החלטות שונות שנוגעות לשלושה דברים שונים, ורק אחת מהן היא ההחלטה שתקבע את גורל הפסק.

ההחלטה הזאת היא המושב. לא הדין החל, לא זהות המוסד, ובוודאי לא כתובת האולם שבו יישבו הצדדים. מי שמבין את ההבחנה הזאת חוסך לעצמו את הטעות היקרה ביותר בניסוח תניית בוררות בינלאומית.

שלוש הבחירות שמבלבלים ביניהן

ההבחנה בין המושב למקום הדיונים אינה דקדוקית. אפשר לקבוע מושב בסינגפור ולקיים את כל הישיבות בזום, ובית המשפט המוסמך יישאר בסינגפור. אפשר להיפך, לקיים בטעות את כל הישיבות במדינה אחת ולגלות שהמושב שנקבע בחוזה נמצא במקום אחר לגמרי, וזה המקום הקובע.

מה המושב קובע בפועל

את הדין הפרוצדורלי

לכל מדינה יש חקיקת בוררות משלה, וזו שחלה על ההליך היא של מדינת המושב. היא קובעת אילו שאלות הטריבונל מוסמך להכריע בהן, איזו התערבות שיפוטית אפשרית תוך כדי ההליך, מה נדרש מבחינת צורת הפסק, ואילו כללים כופים לא ניתן להתנות עליהם. הכללים של המוסד שבחרתם יושבים מעל הדין הזה ולא במקומו.

את בית המשפט שמוסמך לבטל את הפסק

זו הנקודה הקריטית. בקשת ביטול מוגשת לבית המשפט של מדינת המושב, ורק אליו. אמנת ניו-יורק, שישראל צד מלא לה ללא הסתייגויות והיא מונה כמאה שבעים ושתיים מדינות, מכירה בעילת סירוב לאכיפה כאשר הפסק בוטל או הותלה במדינה שבה ניתן. משמעות הדבר שביטול במושב מפיל את הפסק בכל מקום. סירוב לאכוף במדינה אחת נוגע רק לאותה מדינה. בחירת המושב היא, למעשה, בחירת בית המשפט שיחזיק במפתח לפסק.

את היקף הסעד הזמני

עיקול נכסים, ערובה או צו מניעה נגד צד שמבריח נכסים אינם דבר שהטריבונל יכול לספק לבדו במלוא היקפו. תמיד נדרש בית משפט שיפעיל כוח כלפי בנקים, רשמים וצדדים שלישיים. עד כמה בית המשפט של המושב מוכן לסייע לבוררות, וכמה מהר, זו שאלה שנקבעת בשלב החוזה ומתבררת בשלב המשבר. אותה בעיה קיימת גם בזירה המקומית, כמתואר במאמר על סעדים זמניים בבוררות.

פרשת Pronauron: כשהדין ישראלי והמושב אינו

ברע"א 1817/08 טבע תעשיות פרמצבטיות נ' Pronauron Biotechnologies, שניתן ביולי 2009, עמד בית המשפט העליון בדיוק על הפיצול הזה. החוזה הכפיף את היחסים לדין הישראלי, אך תניית הבוררות הפנתה לכללי LCIA ולמושב בלונדון. כשפרץ הסכסוך התבקש בית המשפט בישראל לעכב את ההליכים שהוגשו לפניו ולהפנות את הצדדים לבוררות בלונדון.

דעת הרוב, מפי השופט רובינשטיין, סירבה לעכב. הנימוק היה שעניינים היורדים לשורש תקנת הציבור בישראל עשויים להצדיק סירוב לעכב הליכים, גם כשקיימת תניית בוררות בינלאומית. דעת המיעוט, מפי השופט דנציגר, גרסה שהעילות שבסעיף II(3) לאמנת ניו-יורק הן רשימה ממצה, ושתקנת הציבור נפתחת לבחינה רק בשלב האכיפה של הפסק ולא בשלב עיכוב ההליכים.

מה לוקחים מזה לחוזה. הפיצול בין דין ישראלי למושב זר הוא חוקי ולגיטימי, אבל הוא מייצר חזית התדיינות נוספת: לפני שדנים בסכסוך, מתווכחים על השאלה איפה בכלל דנים בו. ככל שהתניה ברורה יותר, וככל שהזיקה בין העסקה למושב הגיונית יותר, כך קטן הסיכוי שהוויכוח הזה ייפתח. מנגנון עיכוב ההליכים המקומי המקביל מוסבר במאמר על עיכוב הליכים לפי סעיף 5.

למה מושב במדינת Model Law עדיף

חוק המודל של UNCITRAL הוא נוסח חקיקה אחיד שמדינות מאמצות לתוך הדין הפנימי שלהן. הנוסח המקורי מ-1985 תוקן ב-2006, ועשרות מדינות אימצו אותו.

היתרון המעשי הוא צפיות. במדינת חוק מודל אתם יודעים מראש מהן עילות הביטול ושהן מצומצמות, יודעים שבית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על הטריבונל, יודעים באיזה מועד יש להגיש בקשת ביטול, ויודעים שהסמכות מרוכזת בערכאה מוגדרת. עורך דין ישראלי, גרמני או סינגפורי שקורא את החוזה מזהה את המבנה בלי ללמוד שיטה חדשה.

מושב במדינה שאינה מדינת חוק מודל אינו פסול, אך הוא דורש בדיקה. יש שיטות שבהן ההתערבות השיפוטית בבוררות רחבה, יש שיטות שבהן ההליך איטי, ויש שיטות שבהן הביקורת על הפסק כוללת בחינה מהותית של ההכרעה. כל אחת מאלה הופכת את הפסק לפחות סופי ממה שהצדדים חשבו שהם קונים.

מה השתנה למושב ישראלי אחרי חוק 2024

חוק הבוררות המסחרית הבין-לאומית, התשפ"ד-2024, עבר בקריאה שלישית בפברואר 2024 ואימץ את חוק המודל של UNCITRAL. ישראל מופיעה באתר UNCITRAL הרשמי ברשימת המדינות שאימצו אותו. כל טענה שישראל אינה מדינת חוק מודל היא טענה מיושנת.

ארבעה שינויים נוגעים ישירות לשאלת המושב:

• תחולה מוגדרת. החוק חל על בוררות בין-לאומית בעניין מסחרי שמושבה בישראל, וחלק מהוראותיו חלות גם כשהמושב מחוץ לישראל, לרבות ההוראות בדבר הכרה ואכיפה של פסקים.
• עיכוב הליכים במתכונת האמנה. בית המשפט יעכב הליך שהוגש בניגוד להסכם בוררות, אלא אם ההסכם בטל ומבוטל, אינו בר-ביצוע או אינו ניתן לביצוע. זו לשון מוכרת לכל מי שקורא את אמנת ניו-יורק.
• מסלול ביטול בלעדי ומועד ברור. בקשה לביטול פסק מוגשת תוך תשעים יום מקבלת הפסק, וזהו המנגנון היחיד לתקיפתו.
• ריכוז סמכות. הסמכות לפי החוק נתונה לבתי המשפט המחוזיים בלבד, מה שמייצר התמחות ואחידות.

חוק הבוררות משנת 1968 לא בוטל, והוא ממשיך לחול על בוררות פנימית. המצב היום דו-מסלולי, ולכן הצעד הראשון בכל תיק הוא לזהות באיזה מסלול הוא נמצא. הרחבה על שני המסלולים ועל היחס ביניהם מופיעה במאמר על בוררות מסחרית בינלאומית וחוק 2024.

מבחינת הצד הישראלי, המשמעות המסחרית ברורה. הצעה למושב בתל אביב אינה עוד ויתור שהצד הזר מתבקש לעשות מתוך אמון עיוור. היא הצעה למושב שנשען על אותה מערכת כללים שהוא מכיר ממקומות אחרים. בפסיקה שניתנה בהמשך לחוק אף נקבע שאמנת ניו-יורק ממשיכה לחול לצד החוק החדש, ושאין דרישה שפסק יאושר תחילה במדינת המושב לפני שיאכף בישראל. פירוט בשלב האכיפה מופיע במאמר על אכיפת פסק בוררות חוץ.

פסק שניתן בישראל, נכסים בחוץ לארץ

השאלה שנשאלת מיד אחרי שמציעים מושב ישראלי היא מה יקרה עם הפסק כשיצטרכו לגבות אותו מחברה שיושבת במקום אחר. התשובה נשענת על אמנת ניו-יורק. ישראל חתמה עליה ביוני 1958, אשררה בינואר 1959, והאמנה נכנסה לתוקף לגביה ביוני של אותה שנה. ישראל לא הגישה כל הסתייגות, לא הסתייגות הדדיות ולא הסתייגות מסחרית, וזו עמדה ליברלית יחסית שגם עובדת לטובתה.

מכאן שפסק שניתן בבוררות שמושבה בישראל הוא פסק של מדינה חברה, והוא אכיף במאות תחומי שיפוט בכפוף לעילות הסירוב המצומצמות של האמנה. אימוץ חוק המודל ב-2024 מחזק את המעמד הזה, משום שבית משפט זר שבוחן פסק ישראלי רואה משטר פרוצדורלי מוכר ולא שיטה מקומית ייחודית.

קיים גם רכיב תקציבי שנשכח. בקשת אכיפה מחייבת לרוב הפסק והסכם הבוררות בעותק מאומת ותרגום מאושר לשפת מדינת האכיפה. בכיוון ההפוך, אכיפת פסק זר בישראל מחייבת תרגום מאושר לעברית של הפסק ושל ההסכם. זה אינו פריט זניח בתקציב ההליך, וכדאי להביאו בחשבון כבר בשלב שבו בוחרים את שפת ההליך.

שלוש טעויות ניסוח שחוזרות

הראשונה היא שימוש במילה מקום בלי לומר מה מקום. ניסוח כמו הבוררות תתקיים בציריך פותח מיד ויכוח על השאלה אם הכוונה למושב או לאולם. הניסוח הנכון מפריד: מושב הבוררות יהיה בציריך, ומקום הדיונים ייקבע בידי הטריבונל.

השנייה היא בחירת מושב חסר זיקה משיקולי יוקרה בלבד. מושב הוא בית המשפט שאליו תלכו כשמשהו ישתבש, ולכן שאלת המרחק, השפה, העלות והזמינות היא שאלה מעשית ולא סמלית.

השלישית היא העתקת התניה מחוזה קודם בלי לבדוק אם המושב עדיין מתאים לעסקה. תניה שנוסחה לעסקה עם צד בריטי אינה מתאימה בהכרח לעסקה עם צד קוריאני. יתר רכיבי התניה, ובהם המוסד ומספר הבוררים, מפורטים במאמר על בחירת מוסד בוררות בינלאומי.

מה לעשות עכשיו

• פתחו את החוזה הבינלאומי האחרון שחתמתם עליו ובדקו אם המילה מושב מופיעה בו במפורש.
• ודאו ששלוש הבחירות מופיעות בנפרד: הדין החל, המושב, ומקום הדיונים.
• בדקו אם מדינת המושב אימצה את חוק המודל. אם לא, בררו מהן עילות הביטול שם ומהו היקף ההתערבות השיפוטית.
• שקלו ברצינות מושב בישראל בעסקאות שהזיקה העיקרית שלהן ישראלית. מאז 2024 הטיעון מול הצד הזר קל בהרבה.
• אל תבחרו מושב שאין לו זיקה לעסקה, לצדדים או לנכסים, רק מפני שהוא נשמע מקובל.

האמור לעיל הוא מידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו יוצר יחסי עורך דין ולקוח. קביעת מושב בוררות בחוזה בינלאומי נגזרת ממקום הנכסים, מזהות הצדדים, מהדין החל ומסוג העסקה, ומחייבת בחינה פרטנית. משרד דוניץ ושות' מלווה עסקאות מסחריות ובוררות עסקית.