ICC, LCIA, SIAC: איך בוחרים מוסד בוררות בינלאומי לחוזה שלכם

חברה ישראלית שחותמת על הסכם הפצה עם יצרן גרמני, על הסכם פיתוח עם לקוח אמריקאי או על עסקת רכש עם ספק סינגפורי תגיע בשלב מסוים לסעיף האחרון בטיוטה. שם יופיע שם של מוסד בוררות, לרוב זה שהיה בטיוטה הקודמת של עורך הדין של הצד השני. הבחירה הזאת נראית טכנית והיא לא. היא קובעת כמה יעלה ההליך, כמה זמן הוא יימשך, מי ימנה את הבורר אם לא תסכימו, ואיזו מידה של פיקוח תופעל על התוצאה לפני שהיא הופכת מחייבת.

ההבדלים בין המוסדות אינם הבדלים של יוקרה. הם הבדלים מבניים בשלושה מישורים שאפשר לבדוק מראש, בלי להיות מומחה לבוררות בינלאומית.

שלוש שאלות שקודמות לשם המוסד

השאלה הראשונה היא היכן יושבים הנכסים שמהם תגבו את הפסק. פסק בוררות שווה בדיוק כמו היכולת לאכוף אותו. אם הנכסים של הצד השני נמצאים בסינגפור, מוסד וכללים שמוכרים היטב לבתי המשפט שם מייצרים פחות חיכוך. הרחבה על שלב האכיפה מופיעה במאמר על אכיפת פסק בוררות חוץ בישראל, והכללים שם עובדים בשני הכיוונים.

השאלה השנייה היא מה שווי הסכסוך הצפוי ביחס למורכבותו. עסקה של מיליון דולר עם מחלוקת חשבונאית פשוטה ועסקה של חמישים מיליון דולר עם שאלות הנדסיות ומומחים משני הצדדים דורשות מודלים כלכליים שונים לגמרי.

השאלה השלישית היא כמה פיקוח אתם רוצים. יש מוסדות שמפעילים בקרה מוסדית על טיוטת הפסק לפני שהיא נמסרת, ויש מוסדות שמשאירים את הפסק כולו בידי הטריבונל. הבקרה עולה כסף וזמן, ומצמצמת סיכון לפגמים שיובילו לתקיפת הפסק בשלב האכיפה.

ארבעת המוסדות הגדולים ומסלול ה-ad hoc

שני מודלי תמחור, ולמה זה הפרט המעשי ביותר

תמחור לפי שווי התביעה

ICC, SIAC ו-ICDR גובות לפי סולם הנגזר מסכום התביעה. היתרון הוא ודאות. ברגע שאתם יודעים כמה תובעים, אתם יודעים בערך מה תשלמו למוסד ולטריבונל, בלי קשר לכמה ישיבות יידרשו. אפשר לתקצב את ההליך מראש, וזה חשוב לחברה שצריכה להציג הפרשה בדוחות.

החיסרון מתגלה בתביעות גדולות. סולם יחסי מייצר עלות גבוהה גם בסכסוך שהוכרע בשלוש ישיבות, משום שהתעריף נגזר מהסכום ולא מהעבודה. חברה שתובעת שלושים מיליון דולר בשאלה משפטית אחת ומוגדרת עלולה למצוא את עצמה משלמת כאילו ניהלה הליך עתיר ראיות.

תמחור לפי שעות

LCIA גובה לפי שעות עבודה בפועל של הטריבונל ושל המזכירות. היתרון הוא התאמה לעבודה האמיתית. סכסוך של מאה מיליון דולר שנפתר בהכרעה מהירה עולה כמו סכסוך של מיליון דולר שדרש אותה כמות עבודה.

החיסרון הוא היעדר ודאות. אין תקרה מובנית, והצדדים הם שמייצרים את השעות. צד שמגיש בקשות ביניים חוזרות, דורש גילוי מסמכים רחב ומזמין שלושה מומחים מנפח את החשבון של שניהם. מי שבוחר במודל שעתי צריך לנהל את ההליך בהתאם. אותו היגיון מוכר גם מהזירה המקומית, כפי שמוסבר במאמר על שכר טרחת בורר.

מה אומר דוח העלויות של LCIA ומה הוא לא אומר

בינואר 2025 פרסמה LCIA את דוח העלויות השלישי שלה, המבוסס על תיקים שהתנהלו בשנים 2017 עד 2024. בתיקי LCIA נמצא משך חציוני של עשרים חודשים ועלות חציונית של 117,653 דולר, כאשר שכר הטריבונל החציוני עמד על כ-93,000 דולר.

לפני שמשתמשים במספרים האלה, צריך לומר בבירור מה מגבלתם. הדוח הוזמן ופורסם בידי LCIA עצמה. הנתונים המופיעים בו לגבי מוסדות אחרים הם הערכות שהוזמנו על ידה, ולא דיווח עצמאי של אותם מוסדות. חשוב מכך, מבני התמחור אינם ברי-השוואה ישירה: מוסד שגובה לפי שווי ומוסד שגובה לפי שעות מודדים דברים שונים, כוללים ומחריגים רכיבים שונים, ומגדירים אחרת מהי עלות ההליך. השוואה של מספר מול מספר בין דוחות של מוסדות שונים אינה השוואה תקפה.

מה כן אפשר ללמוד מהדוח. סדר הגודל של בוררות בינלאומית מוסדית הוא מאות אלפי שקלים לפחות, והמשך הטיפוסי נמדד בשנה ומעלה ולא בחודשים. זו נקודת פתיחה סבירה לתקצוב. כל סכום כזה נכון למועד הפרסום, מתעדכן, ומושפע משער החליפין ומהתעריפים העדכניים של המוסד.

בוררות ad hoc לפי כללי UNCITRAL

לא כל בוררות בינלאומית מנוהלת בידי מוסד. כללי הבוררות של UNCITRAL הם מערכת כללים מלאה שאפשר לאמץ בלי גוף מנהל. שני הצדדים ממנים בוררים, הטריבונל מנהל את ההליך, ואין מזכירות שגובה דמי ניהול.

החיסכון אמיתי אך חלקי. דמי הניהול המוסדיים נחסכים, שכר הבוררים לא. מה שנחסך בכסף עלול לחזור כזמן: אין גורם שדוחף את ההליך קדימה, אין מנגנון מוכן להכרעה מהירה בטענת פסלות, ואין בקרה על שכר הטריבונל.

הכלל המעשי היחיד שאסור לפספס במסלול הזה הוא קביעת רשות ממנה בחוזה. תניית ad hoc שלא קובעת מי ימנה בורר כשהצד השני מסרב היא הזמנה לקיפאון. הבעיה הזאת מוכרת גם בבוררות מקומית, כמתואר במאמר על סרבן בוררות, אלא שבזירה הבינלאומית הפתרון של פנייה לבית המשפט המקומי הרבה פחות מיידי.

הזירה הישראלית: ICC ישראל ומוסדות מקומיים

ICC ישראל היא הוועדה הישראלית של לשכת המסחר הבינלאומית. היא פועלת כגוף ללא כוונת רווח ומספקת שירותי מינוי וניהול. עבור חברה ישראלית זו נקודת מגע מקומית עם מערכת בינלאומית, וגורם שאפשר להפנות אליו בתניה בתפקיד של רשות ממנה.

במקביל, המוסד הישראלי לבוררות עסקית השיק ב-2024 כללי בוררות בינלאומיים. עבור עסקה שבה שני הצדדים פועלים בישראל או שהזיקה העיקרית שלה ישראלית, זו אפשרות שמייתרת את עלות הניהול הבינלאומית ואת הצורך בשפה זרה. שיקולי הבחירה בין מוסד מקומי לזר חופפים חלקית לשיקולים שנדונים במאמר על בחירת בורר.

מה קרה כשפסק ICC הגיע לבית משפט ישראלי

הבחירה במוסד מקבלת משמעות מעשית ביום שבו צריך להפוך את הפסק לכסף. בשנת 2024 דן בית המשפט המחוזי בבקשה לאכוף בישראל פסק שניתן בבוררות ICC, בהיקף של כתשעים ותשעה מיליון שקל, ואישר אותו. בהחלטה נקבעו שלוש נקודות שנוגעות לכל חברה ישראלית שחותמת על תניה מוסדית: אמנת ניו-יורק ממשיכה לחול גם לאחר חקיקת חוק הבוררות המסחרית הבין-לאומית משנת 2024; אין דרישה שהפסק יאושר תחילה בבית המשפט של מדינת המושב; והליכי אכיפה של פסק זר צריכים להיות מהירים ופשוטים.

המסר לצד הישראלי כפול. פסק של מוסד מוכר, שניתן בהליך תקין ומתועד, נכנס לישראל בדלת רחבה יחסית. במקביל, ככל שההליך במוסד היה מסודר ומנומק יותר, כך פוחת הסיכון שהצד שהפסיד ימצא אחיזה באחת מעילות הסירוב המצומצמות של האמנה. הרחבה על אותן עילות מופיעה במאמר על בוררות מסחרית בינלאומית וחוק 2024.

השיקול הגאופוליטי הישראלי

לחברה ישראלית יש שיקול נוסף שאין לרוב הצדדים האחרים בשולחן, וראוי להציגו כשיקול עסקי ולא ככלל משפטי. מושב בוררות במדינה שאין לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל, או רשות ממנה שיושבת במדינה כזאת, עלול לייצר קשיים מעשיים בשלב שבו תזדקקו לסיוע של בית המשפט המקומי: מינוי בורר, סעד זמני, או התנגדות לבקשת ביטול.

אותו היגיון חל על שלב האכיפה. פסק מצוין שאפשר לאכוף רק מול נכסים בתחום שיפוט עוין הוא נכס תיאורטי. הבדיקה המעשית פשוטה: היכן נמצאים הנכסים, איזה בית משפט יידרש לאשר את הפסק, ומה הניסיון המצטבר של אותה שיטה עם פסקים זרים. זו אינה שאלה משפטית טהורה אלא הערכת סיכון עסקית, ומקומה בשלב ניסוח החוזה ולא בשלב הסכסוך.

איך זה נראה בחוזה

תניית בוררות בינלאומית טובה קובעת ארבעה דברים בנפרד ובמפורש: את המוסד ואת מערכת הכללים, את מספר הבוררים, את מושב הבוררות, ואת שפת ההליך. אלה ארבעה סעיפים שונים ולא אחד. הבלבול הנפוץ ביותר הוא בין המוסד לבין המושב, ובין המושב לבין מקום הדיונים בפועל. ההבחנה הזאת מפורטת במאמר על מושב הבוררות, והיא הפרט שגובה את המחיר הגבוה ביותר כשטועים בו.

שני דברים נוספים שכדאי לקבוע: כמה בוררים ומי נושא בעלויות. הרכב של שלושה עולה בערך פי שלושה מבורר יחיד. בעסקה בינונית בורר יחיד הוא לרוב ההחלטה הנכונה, גם אם הרכב נשמע רציני יותר.

מה לעשות עכשיו

• לפני שמסכימים לשם של מוסד, בדקו מה מודל התמחור שלו ומה שווי התביעה הצפוי בעסקה הזאת.
• ודאו שהתניה קובעת מוסד, מספר בוררים, מושב ושפה, כארבעה פרטים נפרדים.
• אם בוחרים ad hoc לפי כללי UNCITRAL, קבעו רשות ממנה בשם. בלעדיה התניה עלולה להיתקע.
• בדקו היכן יושבים הנכסים של הצד השני, ובנו את הבחירה סביב שלב האכיפה ולא סביב שלב הדיון.
• אל תשוו מספרי עלות בין דוחות של מוסדות שונים. מבני התמחור אינם מודדים אותו דבר.
• הסתכלו על התעריפון העדכני של המוסד לפני החתימה. תעריפים מתעדכנים ואינם נעולים.

האמור לעיל הוא מידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו יוצר יחסי עורך דין ולקוח. בחירת מוסד בוררות בינלאומי נגזרת מזהות הצדדים, ממקום הנכסים, משווי העסקה ומהדין החל, ומחייבת בחינה פרטנית לצד ניסוח יתר רכיבי התניה. משרד דוניץ ושות' מלווה עסקאות מסחריות ובוררות עסקית.