למה רוב בקשות הביטול נדחות: סעיף 26(א) ומבחן עיוות הדין

קיבלתם פסק בוררות שהפסדתם בו, ובקריאה שנייה מצאתם פגם. הבורר לא התייחס לחוות דעת שהגשתם, קיצר את חקירת העד שלכם, או נתן את הפסק חודשיים אחרי המועד. הצעד המתבקש הוא בקשת ביטול. הצעד הנכון הוא לבדוק קודם אם הפגם עומד במבחן שנמצא לא בסעיף 24 אלא בסעיף 26.

שני שלבים, לא אחד

רוב האנשים שמגישים בקשת ביטול חושבים על שאלה אחת: האם יש לי עילה. זו שאלה חשובה, אבל היא רק החצי הראשון. החוק בנוי בשני שלבים נפרדים, וכל אחד מהם עומד בפני עצמו.

בשלב הראשון אתם צריכים להצביע על אחת מעשר העילות הסגורות שבסעיף 24. היעדר הסכם בוררות תקף, חריגה מסמכות, שלילת הזדמנות נאותה לטעון, אי-הכרעה בעניין שנמסר לבורר, היעדר הנמקה כשהוסכם שיהיה נימוק, וכן הלאה. אלה העילות, ואין מלבדן.

בשלב השני, גם אם הוכחתם עילה, נכנס סעיף 26(א). לשונו מפורשת: בית המשפט רשאי לדחות את הבקשה על אף קיומה של עילה, אם סבר שלא נגרם עיוות דין. שימו לב למילה "רשאי". גם בסעיף 24 עצמו נאמר שבית המשפט רשאי לבטל, לא שהוא חייב. שיקול הדעת הזה הוא הלב של כל הפרק.

התוצאה בפועל היא שהרבה בקשות טובות מבחינה טכנית נופלות בשלב השני. עורך דין מצליח להראות שהבורר סטה מסדר דין כלשהו, ובית המשפט שואל שאלה פשוטה: ומה היה משתנה. כשאין תשובה טובה, הבקשה נדחית.

מדיניות אי-ההתערבות ומאיפה היא באה

ברע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי נקבעה ההלכה המנחה. עילות הביטול שבסעיף 24 הן רשימה סגורה, הן מתפרשות בצמצום, ותכליתן לקיים את פסק הבוררות ולא לבטלו. בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על הבורר.

ההיגיון מאחורי זה מסחרי ולא פורמלי. שני צדדים בחרו מרצונם להוציא את הסכסוך מבית המשפט, ויתרו על ערעור, קיצרו את ההליך וחסכו אגרה יחסית. אם כל טעות של הבורר תיפתח מחדש בבית המשפט, הבוררות מאבדת את הערך שלה והופכת לתחנת ביניים יקרה בדרך לאותו מקום. הפסיקה בחרה לשמור על סופיות ההליך.

מכאן נגזרת גם ההבחנה המרכזית שכל מי ששוקל בקשת ביטול צריך להכיר. יש הבדל בין טעות בתוך הסמכות לבין חריגה מסמכות. בורר שדן בנושא שנמסר לו והגיע לתוצאה שגויה טעה בתוך סמכותו, וזו אינה עילת ביטול. בורר שהכריע בנושא שכלל לא נמסר לו חרג מסמכות, וזו עילה לפי סעיף 24(3). ההבדל בין השניים הוא לרוב ההבדל בין בקשה שיש לה סיכוי לבין בקשה שאין לה.

מדרג התוצאות שבסעיף 26(ב)

גם כשבית המשפט משתכנע שנפל פגם ושהוא גרם עיוות דין, ביטול מלא אינו התוצאה הראשונה שעל השולחן. סעיף 26(ב) קובע מדרג מפורש: אם אפשר להשיג את המטרה בדרך פחות דרסטית, זו הדרך שתיבחר.

המדרג הזה מסביר תופעה שמבלבלת צדדים. אתם יכולים לצאת מההליך עם קביעה שיפוטית שהבורר טעה, ועדיין להישאר עם פסק שמחייב אתכם, אחרי שתוקן או הושלם. הניצחון המשפטי אינו זהה לתוצאה הכלכלית. פירוט מלא של העילות עצמן במאמר על ביטול פסק בוררות.

מה בית המשפט מחפש כשהוא שואל אם נגרם עיוות דין

החוק אינו מגדיר עיוות דין, והפסיקה בוחנת אותו מהותית. הנוסחה המעשית פשוטה יותר משנדמה: האם הפגם שינה, או עשוי היה לשנות, את התוצאה.

קחו את העילה הנפוצה ביותר בבקשות ביטול, סעיף 24(4), שלפיה לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו או להביא את ראיותיו. הבחינה כאן אינה פורמלית. השאלה אינה אם הבורר סטה מסדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט, שכן ברירת המחדל בפרט (יד) לתוספת הראשונה משחררת אותו מהם ממילא. השאלה היא אם נמנעה מכם הזדמנות אמיתית להשמיע את עמדתכם.

שתי דוגמאות מאותו ענף ממחישות את הפער. קבלן משנה שביקש להגיש חוות דעת הנדסית על ליקויים, והבורר סירב לקבל אותה בלי לנמק ופסק על סמך חוות הדעת של הצד שכנגד בלבד, מחזיק בטענה שיש לה גוף. אותו קבלן, שהתלונן שהבורר קצב לו שעה לסיכומים במקום שעתיים, אך הגיש סיכומים בכתב שנפרסו על פני כל טענותיו, יתקשה להסביר איזה עיוות דין נגרם לו.

הפרש נוסף שכדאי להכיר: בית המשפט נוטה לדחות בקשות ביניים נגד התנהלות הבורר במהלך הבוררות, ולבחון את הטענות רק אחרי מתן הפסק. משמעות הדבר שאתם צריכים לתעד את ההתנגדות בזמן אמת, גם אם אין לכם לאן ללכת איתה מיד.

סעיף 26(ג): המלכודת של טענת האיחור

עילה 24(8) עוסקת בפסק שניתן אחרי שחלפה התקופה שנקבעה לנתינתו. ברירת המחדל בתוספת הראשונה היא שלושה חודשים עם אפשרות הארכה בשלושה נוספים, ולכן איחור אינו נדיר.

סעיף 26(ג) חוסם את הטענה הזו כמעט לחלוטין למי שלא נערך. הטענה לא תישמע אלא אם המבקש שמר עליה בהודעה בכתב לבורר לפני שניתן הפסק. הכוונה ברורה: החוק אינו מאפשר לצד לשבת בשקט, להמתין לתוצאה, ואם היא רעה לשלוף את האיחור מהמגירה.

מה שנדרש מכם הוא פשוט. ברגע שהמועד חלף ולא ניתנה הארכה מוסכמת, שולחים לבורר מכתב קצר בכתב, בהעתק לצד השני, שמציין שהמועד חלף ושאתם שומרים על טענותיכם. אם תרצו להאריך בהסכמה, גם זה נעשה בכתב. מכתב אחד שנשלח בזמן שווה יותר מכל טיעון משפטי שייכתב אחר כך.

למה החזרה לבורר עדיפה על ביטול, גם מבחינתכם

צדדים נוטים לראות בהחזרה לבורר תוצאה חלשה. לרוב היא אינה כזו. ביטול מלא של פסק פירושו שכל ההשקעה ירדה לטמיון: שכר הבורר ששולם, חודשי ההליך, העדויות שנשמעו, המומחים ששכרתם. אחריו מתחילים מהתחלה, לרוב בפני בורר אחר שלא שמע דבר.

החזרה לבורר לפי סעיף 25 שומרת על כל מה שנעשה ומתקנת את הנקודה שנפגמה. הבורר מקבל את התיק חזרה עם הנחיה מוגדרת, ועליו להכריע בתוך שלושה חודשים. אם הבעיה הייתה שהוא לא הכריע באחד העניינים שנמסרו לו, כמו רכיב של ריבית או ראש נזק שנשכח, זו הדרך המהירה והזולה לתקן. במקרים קלים יותר, המסלול הנכון הוא בכלל בקשת תיקון פסק בוררות לפי סעיף 22, שאינה מחייבת פנייה לבית המשפט כלל.

יש כמובן מצבים שבהם החזרה אינה מתאימה, בעיקר כשהפגם נוגע לבורר עצמו ולא להכרעה. אם הבעיה היא ניגוד עניינים שלא גולה, אין היגיון להחזיר לאותו אדם. הרחבה במאמר על חובת הגילוי של הבורר.

מה זה אומר למי ששוקל להגיש בקשה

המסקנה המעשית אינה שאין טעם להגיש. יש בקשות שמתקבלות, והן קיימות בעיקר כשהפגם יורד לשורש ההליך. המסקנה היא שצריך לתמחר את הסיכוי נכון לפני שמשקיעים.

לפני שאתם מחליטים, ענו לעצמכם בכנות על חמש שאלות:

• על איזו עילה מעשר העילות אתם מצביעים, במילים של החוק ולא בתחושה כללית של אי-צדק.
• מה בדיוק היה משתנה בתוצאה אלמלא הפגם. אם אין לכם משפט אחד שעונה על זה, סעיף 26(א) יחסום אתכם.
• האם התנגדתם בזמן אמת ותיעדתם את ההתנגדות, או שהעליתם את הטענה רק אחרי שראיתם את התוצאה.
• האם המסלול הנכון הוא בכלל ביטול, או שמא תיקון לפי סעיף 22 או ערעור שהוסכם עליו מראש.
• מה עלות ההליך במונחי זמן, הוצאות ודחיית גבייה, מול הסכום שבמחלוקת.

הנקודה האחרונה נשכחת. בקשת ביטול אינה עוצרת את השעון על יתר הזכויות, ואם היא תידחה, סעיף 28 מוביל לאישור הפסק ולפתיחת הדרך להוצאה לפועל. סקירה של הצמתים והמועדים במאמר על 45 הימים שאחרי הפסק.

האמור כאן הוא מידע כללי ואינו ייעוץ משפטי, ואינו יוצר יחסי עורך דין ולקוח.

הלקח האמיתי נמצא בחוזה, לא בבית המשפט

רוב האנשים פוגשים את סעיף 26(א) מאוחר מדי, ביום שהם מחפשים דרך לתקוף פסק. הזמן להשפיע על היקף הביקורת הוא יום החתימה על ההסכם.

שלוש התניות שמשנות את התמונה הן התניה שהבורר יפסוק לפי הדין המהותי, חובת הנמקה, ומנגנון ערעור מוסכם. בלי הראשונה, פרט (יד) לתוספת הראשונה קובע שהבורר אינו קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין, וטענה שהוא טעה בדין פשוט אינה קיימת. בלי השנייה, אין לכם על מה לבסס ביקורת שכן הפסק אינו מסביר דבר. בלי השלישית, אין ערעור בזכות ואתם נותרים עם סעיף 24 בלבד, מסונן דרך סעיף 26. פירוט המסלולים במאמר על ערעור על פסק בוררות, ורכיבי הניסוח במאמר על תניית בוררות בחוזה מסחרי.

מה לעשות עכשיו

• קיבלתם פסק: סמנו ביומן את יום המסירה ואת יום 45. זה המועד לפי סעיף 27.
• מיפוי מהיר: איזו עילה מסעיף 24 חלה, ומה התשובה שלכם לשאלת עיוות הדין.
• בדקו אם מספיקה בקשת תיקון לפי סעיף 22. היא זולה, מהירה, ומאריכה את מניין 45 הימים.
• אם הפגם הוא איחור במתן הפסק, ודאו שיש בידיכם ההודעה בכתב לבורר שנשלחה לפני הפסק.
• לפני החתימה על ההסכם הבא: דין מהותי, חובת הנמקה ומנגנון ערעור. שלוש שורות שמשנות הכול.
• בסכסוך פעיל, כדאי להיוועץ בעורך דין המתמחה בבוררות עסקית לפני ההגשה ולא אחריה. משרד דוניץ ושות' מרעננה עוסק בליווי הליכי בוררות מסחריים.