סכסוך על ניהול החברה: חלוקת הסמכויות בין האסיפה, הדירקטוריון והמנכ״ל, ואיך פותרים מבוי סתום

שני מייסדים בחברת תוכנה חילקו ביניהם את העולם בלחיצת יד: אחד על המוצר, אחד על הכסף. במשך ארבע שנים זה עבד. ואז הגיעה הצעת רכש, וזה שעל הכסף רצה למכור. זה שעל המוצר גילה שהוא בכלל לא בטוח מי מוסמך להחליט, מה נדרש כדי לאשר, ומה קורה אם השניים חלוקים. הם החזיקו חצי חצי, ובתקנון לא נכתב דבר על הכרעה.

סכסוך ניהולי כמעט אף פעם אינו מתחיל בעניין המשפטי. הוא מתחיל בהחלטה עסקית אחת שצד אחד קיבל בלי לשאול. השאלה המשפטית מגיעה אחר כך, כשמישהו רוצה לדעת אם ההחלטה בכלל תקפה.

שלוש השכבות שקובעות מי מחליט

בחברה פרטית ישראלית פועל מבנה בן שלוש שכבות. האסיפה הכללית של בעלי המניות מטפלת בעניינים יסודיים כמו שינוי תקנון והון מניות. הדירקטוריון מתווה מדיניות ומפקח. המנהל הכללי אחראי לניהול השוטף. החלוקה המדויקת בין השכבות נקבעת בחוק החברות ובתקנון החברה, ולעיתים קרובות מסמך שלישי, הסכם בעלי המניות, מוסיף עליה שכבה: זכויות וטו, דרישות רוב מיוחד ורשימת נושאים שמחייבים הסכמה של שני הצדדים.

המסמכים האלה נכתבים בדרך כלל מהתבנית, בלי מחשבה, וזו הטעות. שווה להשקיע ערב אחד ולבנות רשימה של החלטות מהותיות שמחייבות הסכמה, לצד הצהרה מפורשת שכל היתר בסמכות ההנהלה. חברה שלא עשתה זאת תגלה שכל החלטה שנויה במחלוקת הופכת לוויכוח על סמכות ולא לוויכוח על תוכן.

הקו התחתון בין שותף פעיל לשותף פסיבי

רוב סכסוכי הניהול שאני רואה הם וריאציה על אותו מתח. אחד עובד בעסק כל יום, מכיר את הלקוחות ומרגיש שהוא מייצר את הערך. השני שם כסף בהתחלה, אינו מגיע למשרד, ומצפה לדיווח ולשקיפות. שניהם משוכנעים שהם הצודקים, ושניהם צודקים בחלק.

המשפט לא משאיר את זה לתחושות. בעניין אדלר נ' לבנת (ע"א 8712/13) הוכרו שתי עילות חלופיות לקיפוח: פגיעה בציפייה הלגיטימית להשתתף בניהול, ואפיון החברה כמעין שותפות שבה אובדן אמון בין השותפים מצדיק התערבות. סעיף 191 לחוק החברות מונה במפורש, בין סוגי ההוראות שבית המשפט רשאי לתת להסרת קיפוח או למניעתו, הוראות בדבר אופן ניהול ענייני החברה בעתיד. סעיף 191(ב) מוסיף שמשניתנה הוראה כזו, יובאו בתקנון החברה ובהחלטותיה השינויים המתחייבים ממנה, כפי שיקבע בית המשפט.

שתי חובות משלימות עומדות ברקע. סעיף 192(ב) קובע ש"בעל מניה יימנע מלקפח בעלי מניות אחרים", והחובה חלה על כל בעל מניה. סעיף 193 מטיל חובת הגינות כלפי החברה על בעל השליטה ועל בעל מניה היודע שאופן הצבעתו יכריע, וקובע בסעיף קטן (ב) שעל הפרתה יחולו הדינים החלים על הפרת חוזה. בעניין ורדניקוב נ' אלוביץ (ע"א 7735/14) נדונו חובותיהם של בעלי שליטה וכלל שיקול הדעת העסקי, שהוא הרקע לכל טענה שלפיה החלטה ניהולית שנויה במחלוקת אינה בהכרח החלטה פסולה.

נקודות החיכוך הקבועות

ארבע חוזרות כמעט תמיד. שכר והטבות של השותף הפעיל, ובכללן רכב, טלפון והוצאות. עסקאות עם צדדים קשורים, למשל שכירות ממבנה בבעלות המשפחה. גיוס הון שמדלל את מי שאינו יכול להשקיע שוב. וגישה למידע, שהיא לרוב הראשונה להיחסם ברגע שהיחסים מתקררים. מי שנחסם מידע צריך לתעד את הבקשה ואת הסירוב, כי התיעוד הזה שווה יותר מכל עדות מאוחרת.

מבוי סתום: כשאף אחד לא יכול להכריע

בחברה בבעלות חצי חצי אין רוב, ולכן אין הכרעה. בעניין חסקי אלון נ' אריה מיכלסון (ע"א 9646/04) הובהר שעילת הקיפוח פתוחה גם בפני מי שמחזיק חמישים אחוז מהמניות, ואין דרישה שהמקפח יהיה דווקא הרוב. זו נקודת פתיחה חשובה, מפני שהיא שוברת את ההנחה שרק מיעוט יכול להתלונן.

בעניין סתוי נ' נאחוסי (רע"א 5596/00) דחה בית המשפט העליון בקשה לפרק חברת מסעדה בבעלות חצי חצי: החברה הייתה פעילה ורווחית ולא נוצר מבוי סתום. חלף פירוק אושר מנגנון התמחרות שבו שמאים קובעים מחיר הוגן ואחד השותפים רוכש את חלקו של רעהו. זהו התקדים המרכזי להעדפת סעד היפרדות על פני פירוק, והמסר שלו ברור: בית המשפט לא ימהר לסגור עסק חי בגלל ריב בין בעלים.

ברקע עומדת עילת הסל של צדק ויושר, שנקבעה בסעיף 257(5) לפקודת החברות ושימשה בין היתר למצבי מבוי סתום, לסיכול מטרת החברה ולמניעת קיפוח. היום הליכי פירוק של חברה חדלת פירעון מוסדרים בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018. פירוק הוא הליך קולקטיבי הנוגע לנושים, לעובדים ולרשמים, וגורמים מקצועיים בתחום הבוררות מונים אותו בין העניינים שאינם נמסרים לבורר. הרחבה במאמר על פירוק חברה מן הצדק והיושר ובמאמר על מבוי סתום בחברה.

הכרעה בבוררות: למה זה עובד כאן

סעיף 3 לחוק הבוררות שולל תוקף מהסכם בוררות רק בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים. מחלוקת בין בעלי מניות על אופן ניהול החברה היא עניין שהצדדים רשאים להסדיר בהסכמה, ולכן היא בת בוררות. פסקה יז לתוספת הראשונה מסמיכה את הבורר לתת פסק הצהרתי, צו עשה או לא תעשה, ביצוע בעין, פסק ביניים וכל סעד אחר שבית משפט מוסמך לתתו.

היתרון האמיתי הוא הקצב. ברירת המחדל שבתוספת היא פסק בתוך שלושה חודשים מהיום שהבורר החל לדון, עם אפשרות להארכה בשלושה חודשים נוספים. חברה בקיפאון ניהולי מפסידה כסף כל יום, ובית המשפט אינו בנוי לקצב הזה. במקביל, הבורר רשאי להורות על גילוי והצגת מסמכים ועל מענה לשאלונים כפי שרשאי בית משפט, ולמנות מומחה מטעמו, למשל רואה חשבון שיבחן משיכות בעלים.

מה שכדאי לדעת מראש: פסקה יד לתוספת הראשונה קובעת שהבורר אינו קשור בדין המהותי, בדיני הראיות ובסדרי הדין, אלא אם הצדדים התנו אחרת. כלומר דיני הקיפוח וחובות בעלי המניות הם ברירת מחדל של בית משפט, לא של בורר, ופסק שסטה מהם לא יבוטל רק בשל טעות בדין. אם אתם רוצים שהדין יחול, כתבו זאת בתניה, יחד עם חובת הנמקה. פירוט במאמר על התוספת הראשונה לחוק הבוררות ובמאמר על תניית בוררות בחוזה מסחרי.

ואם הצד השני מקדים ורץ לבית המשפט, הכלי הוא בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5. בית המשפט יעכב אם המבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ועודנו מוכן, ובלבד שהבקשה הוגשה לא יאוחר מהיום שבו טען לראשונה לגופו של עניין. מנגד, מי שכבר נכנס לבוררות והשתתף בה אינו יכול לכפור בסמכות הבורר בדיעבד, כפי שנקבע בעניין ספירא נ' ביק (רע"א 1307/18). ההתנגדות חייבת לעלות בזמן אמת.

מה לעשות עכשיו

• הוציאו את התקנון ואת הסכם בעלי המניות וסמנו בצבע את רשימת ההחלטות שמחייבות הסכמה. אם אין רשימה, זו הפרצה.
• בדקו אם קיים מנגנון הכרעה למקרה של שוויון, ומי מפעיל אותו.
• העלו על הכתב את חלוקת התפקידים שנהוגה בפועל, כולל מי חותם, מי מאשר הוצאה ומי מדבר עם הבנק.
• דרשו בכתב את המידע שנחסם מכם, וקבעו מועד לתשובה. תעדו את הסירוב.
• בדקו את תניית הבוררות: היקף, מנגנון מינוי, כפיפות לדין וחובת הנמקה.
• אם היחסים מעבר לנקודת האל חזור, עברו לדבר על מנגנון היפרדות ולא על תיקון הניהול.

הרקע המלא של עילת הקיפוח מפורט במאמר על קיפוח בעלי מניות המיעוט וסעיף 191.

האמור לעיל הוא מידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו יוצר יחסי עורך דין ולקוח. סמכויות הניהול בחברה נגזרות מהתקנון, מהסכמי בעלי המניות ומהתנהלות הצדדים בפועל, ומחייבות בחינה פרטנית. משרד דוניץ ושות' עוסק בדיני תאגידים ובבוררות עסקית.